Flash Logo.

Contact Us

Norma Delaney

675 Witter Gulch
Evergreen, CO 80439 USA

303.679.8878
303.679.8848 fax

norma@newbreath.net

This is all possible due to the creator, Garret.


Mary Magdalene Story  -  הסיפור של מריה מגדלנה

זהו אחד מסיפורי ה- "היו היה"... בארץ רחוקה, רחוקה, מאוד רחוקה מכאן. לפני הרבה מאוד זמן, ומה שרבים קוראים לו "הימים העתקים".

נשמו איתי ברגע הזה, התמקמו עמוק אל תוך עצמכם והיו נינוחים. זהו סיפור שהלב שלי באמת רוצה לחלוק איתכם היום.

אני יודעת שטוביאס סיפר את סיפור המסגרת הזה של ה- "היו-היה"  של מריה מגדלנה, אבל שלי הוא סיפור אחר של מריה מגדלנה. הסיפור שלי מגיע ממעמקי הליבה שלי מהמקום שבו הנשמה שלי אוהבת ובוחרת לחלוק.

פעם הייתה ילדה קטנה ששמה מריה מגדלנה, שנולדה בעיירה מגדל, בארץ אשר נקראת ישראל. אביה היה הבעלים של ספינות דייג בים הכינרת. באותו הזמן ים הכינרת היה אגם דיי גדול. במים הצלולים האלו היו, ועדיין יש, דגים מאוד קטנים שהיו מאוד מעודנים, ונחשבו לטעימים עד מאוד. הדגים האלו היו מאוד מבוקשים.

הרומאים שלטו אז באזור והם היו עשירים והיו מוכנים לשלם בעבור המטעמים האלו. לאביה של מריה הייתה הכנסה נאה בעבור המשפחה. הם חיו בנוחות. מריה לא הייתה צריכה לעבוד ולימדו אותה קרוא וכתוב, מה שלא היה נפוץ באותם הימים. הם חיו חיים מאוד נוחים.

במהלך הימים, הגיע הזמן לשלם את המיסים הסטנדרטים של היהודים (מס גולגולת). הם היו משפחה יהודית מסורתית ופעלו לפי אמונתם. הגיע הזמן לעלות לירושלים לצורך טקסים דתיים וגם לשלם את המס הזה. וכל המשפחה הייתה צריכה ללכת על מנת להוכיח את כמות התשלום שיש לשלם.

מאחר והם היו משפחה אמידה למדי, הם לא רצו לעזוב בלי טבחים, מטפלים לילדים, וכך הלאה מאפשרים לנוחות להיות השיקול המוביל. זה דרש הרבה אוהלים וחיות. הנסיעה לירושלים הייתה כרוכה בהרבה עשייה. מגדל הייתה מאוד רחוקה מירושלים. בזמן הזה, זה היה מסע ארוך.

מריה התרגשה לעלות לירושלים. הם יצאו, חונים בדרכם במחנה נוח יחסית למקום ולזמן ההם. רבים היו קוראים לזה מחנה מותרות.

במסע שלהם בחזרה הביתה מירושלים, כלי המיטה של מריה היו בחוץ על האדמה, כפי שעשתה כל לילה. כאשר היא נשכבה עליהם, היא שמה לב שמשהו בלט מתחת לשמיכות ולדברים שלה. היא חשבה: "זאת חייבת להיות אבן אני אזיז את כול הדברים הצידה על מנת למצוא אותה." אולם למרבה הפתעתה, כאשר היא חפרה בתוך האדמה, היא מצאה פסל קטן, פסל קטן של אישה, האישה היפה ביותר שהיא ראתה מאז ומעולם. ליבה שר בשמחה. "איזה פסל מיוחד!"

ואם אתם מכירים את המסורת היהודית, אין להם פסלים, הם נחשבים לעבודת השטן. הפסלים היו עבודתם של הרומאים. זה היה אודות אלי השקר, אלילים, הסוג הזה של הדברים. זה היה אסור. אבל מריה הסתכלה בפניו של הפסל היפיפייה הזה והוקסמה. "איזה יופי!" היא ידעה שזה חייב להיות אחד מהאלים של הרומאים, אבל זה היה כל כך יפה.

היא החליטה לשמור את זה בלילה, נתנה לפסל לישון איתה ולדבר איתה, לחלוק איתה סיפורים, וכל הגחמות הדמיוניים של ילדה קטנה. "איזה כיף שיש לי את החבר החדש הזה. אני אתן אותו לאבי מחר כיוון שאני יודעת שזה נגד מה שמלמדים."

אבל הבעיה הייתה שליבה המשיך לשיר, שר בנוכחות הפסל הזה אפילו שראשה אמר: "אני יודע את החוקים." לפעמים ילדה קטנה מונחית על ידי לב ששר יותר מאשר חוקים.

אז יום אחרי יום היא החביאה אותו בין הדברים שלה בכדי שהמטפלים, והעוזרת שלה לא ימצאו את זה. כיוון שאם מישהו יראה את הפסל, היא ידעה שהם יתנו אותו לאבא שלה והוא יהרוס אותו. היא לא יכלה להביא את עצמה לעשות את זה.

במהרה היא מצאה עצמה מדברת עם החברה שלה, החברה החדשה שלה, כל הזמן. איזה כיף! לדבר עם החברה שלה, חברה מיוחדת, חברה מיוחדת לספר לה גם את הסודות שלה, דברים שאף אחד אחר לא רצה לשמוע. לבסוף היא הבינה שהחברה שלה גם עונה לה. כמה מדהים! היא יכולה לשמוע את הקול. החברה שלה דיברה איתה, והיא דיברה עם החברה שלה. כמה נפלא! החיים היו באמת נהדרים.

עם הזמן משפחתה החלה לשים לב לכך שמריה, נדמה שהיא מדברת אל עצמה הרבה. האב היה מאוד מודאג. "זה לא יכול להיוודע בכפר. אסור שידעו שמריה מדברת אל עצמה או שומעת קולות. אנחנו לא נשיג לה בעל אם השמועה הזאת תצא החוצה."

אז הם לקחו אותה אל עיר מרוחקת, לרבי שהם שמעו עליו שיכול לגרש שדים. מאחר והיא שומעת קולות זה אומר שהיא חייבת להיות אחוזת דיבוק. "חייבים לתקן אותה. תעשה מה שצריך לעשות, תעשה משהו," קרא האב. אז הרבי עשה את הריטואל שלו ושלח אותה הביתה. אבל ראו, מריה עדיין מדברת ושומעת קולות.

האב החליט: "מוטב שנעשה משהו מהר לפני שזה יצא החוצה אז אני אומר, אני אפיץ את השמועה עכשיו. אנחנו נמצא לה בעל מייד. היא עדיין צעירה במקצת אבל זה בסדר. היא מספיק מבוגרת. אני יכול לשלם נְדוּנְיָה טובה. אני יכול למצוא לה חתן טוב. יש לי את כל העושר הזה מסירות הדייג. אני אקח אותו לעסקי הדייג. זה יהיה שידול טוב."

לא הייתה להם בעיה למצוא מישהו שיתחתן עם מריה המסכנה. למרבה המזל, ביום הראשון, מחזר מתקבל על הדעת הציע עצמו. הבחור לא ידע שהיא מדברת אל עצמה ושומעת קולות. לחרדתם של המשפחה, לבסוף זה גם יצא החוצה.

מריה ילדה בת, ילדה קטנה, בת קטנה שהיא מאוד אהבה. היא אהבה את ביתה, בד בבד עם תפיסתה החדשה לאהבה כפי שאפשרה וגילתה מאהובה, בסטאטוס שלה כעלמה. הקולות והדיבורים הפכו יותר מבוטאים. אפילו הכפר ידע. "מריה המסכנה," היה מה שבני הכפר אמרו בינם לבין עצמם.        

שני אחיה של מריה באמת מאוד אהבו אותה כיוון שהם ידעו שהיא אחות מאוד, מאוד טובת לב, עדינה ואוהבת. בערך בזמן הזה, הם שמעו על איש שמגיע לאזור. הוא נודע בשל היכולת שלו לרפא אנשים. שמו היה יוחנן המטביל. יוחנן, תמיד נדמה שהיה בקרבת נהר או נחל, אומר: "אני אטביל אותך וארחץ את חטאיך החוצה."

"מי בכלל יודע מה המשמעות של כל זה, אבל אולי יוחנן המטביל יכול לשחרר הרבה מהחטאים שלה שגורמים לקולות. אנחנו ניקח את מריה לראות את יוחנן המטביל ונשאיר את הילדה שלה בבית עם הבעל והאב." וכפי שאתם יודעים הם כולם גרו באותו המקום יחדיו, כפי שהיה נהוג באותם הימים. מריה הלכה בשמחה עם אחיה לקבל סוף סוף את הריפוי שלה.

כאשר הם הגיעו לשם, למרבה הפתעתם, היו שם לפחות אלף איש. הם לא ציפו לכך. הם חשבו שהם ילכו אל הרב ויחזרו מייד בחזרה. זה לא הסתדר.

אז הם נאלצו לחנות ולחכות לתור שלהם. בזמן שהם חיכו קבוצה נוספת הגיעה. בזמן שהקבוצה הזאת חיכתה, הרבי הזה לימד קצת. ומריה יכלה לשמוע את הקול שלו והיא ידעה שהיא חייבת ללכת לשם, להקשיב יותר מקרוב. ההוראה שלו הייתה כובשת, והצליל של קולו, הצליל בקול שלו קרא לה מתוך מעמקי הווייתה. שמו היה ישוע. והוא גם הגיע להטבלה.

כל אחד קיבל את ההטבלה שלו בזמנה ההולם. אבל ישוע המשיך לדבר וללמד הרבה דברים וליבה של מריה שר. היא ידעה שהקולות שהיא שומעת לא היו רשעים, לא היו אותות מהשטן ולאמתו של דבר הם היו אותו הנס שהוא שמע מתוכו.

באותו הזמן היה זה חשוב לישוע לעזוב ולצאת לדרכו. והוא אמר: "יום אחד, אני אעבור באזור הזה שוב. כאשר אגיע בפעם השנייה, אם תבחרי ללכת איתי, את תדעי זאת."

מריה חזרה הביתה עם אחיה אבל היא לא יכלה להפסיק לחשוב על הרבי הצעיר וההוראה שלו. זה נגע בנשמתה, כיוון שהמילים שלו היו המילים שהיא שמעה מתוך מעמקיה.

ואכן, בבוא הזמן, הוא חזר שוב. הוא הגיע לעיירה מגדל המקום שבו היא התגוררה, מכריז: "אני כאן, זה הזמן."

היא אמרה לאביה, היא אמרה לבעלה, היא אמר למשפחתה, "אני חייבת ללכת עם ישוע עכשיו. אני חייבת ללמוד איתו. הוא מלמד דברים מדהימים, אני חייבת ללכת." למרבה התדהמה של משפחתה, היא אכן הלכה.

הוא קרא לתלמידיו אליו והם הלכו מעיר לעיר. מריה עכשיו איתם, מקשיבה, לומדת. אבל בכול הזמן הזה, הוא דיבר אל התלמידים שלו ועדיין מריה תמיד שמעה מעבר למילים. היא שמעה מה אמר ליבו, מה שרה נשמתו. וכך היה שכאשר המילים התחילו, מילות הלב נגמרו, ממשיכים באותו המקצב. מריה שרה בתוכה בעונג... כן, כן.

וכאשר הגיע הזמן, ישוע אמר: "עכשיו החלק הזה של עבודתנו הסתיים. אני רוצה שתחזרו הביתה ותיפרדו מהמשפחות שלכם. אם אתם בוחרים להמשיך איתי, אתם חייבים להיפרד ממשפחותיכם עכשיו. כיוון שאנחנו הולכים לירושלים לחלק הבא של העבודה שלנו."

מריה חזרה הביתה לראות את ביתה, לראות את משפחתה, לספר להם על ההוראה המדהימה הזאת, לחלוק איתם שהגיעו עוד אלפים. איזו מתנה זאת להיות חלק מכל זה. למרבה הפתעתה, לתדהמתה, לחרדתה, כאשר היא הגיעה, הדלתות היו נעולות. כל הדלתות היו נעולות. היא המשיכה לקרוא להם: "זאת אני! זאת אני, מריה, הבת שלכם, האישה שלכם, אמא שלכם! הגעתי הביתה, תנו לי להיכנס."  

סוף סוף אחד המשרתים הגיע. "אביך אומר שאת חייבת לעזוב. ולעולם לעולם לא לחזור לכאן שוב. לעולם לא תוכלי לראות את ילדתך. כיוון שהחוכמה היהודית אומרת, זה ידוע, אישה אשר הולכת עם גבר שהוא לא בעלה היא אכן זונה. את מסומנת כזונה מיום זה והלאה. את לעולם לא תראי את ילדתך שוב."

לקח למריה קצת זמן להאמין לזה. "ההודעה הזאת לא אמיתית, זה לא יכול להיות. אבי אוהב אותי. ליבו ירכך אותו לקראתי, אני יודעת שזה מה שיהיה," היו אלו המילים שהיא אמרה לעצמה כל הזמן. יום אחר יום היא נשארה. אבל אף אחד לא פתח לה את הדלתות.

לבסוף בייאוש גדול, היא עזבה וחזרה למצוא את ישוע ואת מאמיניו. זה היה הזמן להשלים את המסע לירושלים בשביל שאר העבודה שישוע הבטיח. היא סיפרה לו על שיברון ליבה על כך שלא ראתה את ילדתה. היא ספרה לו, בכאב, על מילותיו של אביה.

הוא ראה אל תוך ליבה ונשמתה וידע את המתנה שהיא מביאה להוראה שלו, לעבודה שלו, הטוהר של תשוקת אהבתה להוראה שלו, המחיר שהיא שילמה על מנת להמשיך. חמלה נבעה ממנו אליה, ואל האחרים שיבואו בעקבות ההוראה שלו, כפי שמעולם לא נעשה בעבר. זו הייתה לידתה של החמלה אשר תשרת אותו בשארית חייו.

אז בזמן שהוא המשיך את ההוראה שלו, המסע והסיפור נפרשו. הם הלכו לירושלים והגשימו את הדברים שאמר שיקרו. מריה תמיד ידעה את ההוראה המלאה יותר מליבו. המאמינים שמעו את מילותיו; היא קבלה את ההוראה במלואה.

כאשר הגיע הזמן לסוף הסיפור להיות, הוא אמר למריה: "את היא האחת שאני אקרא לה כאשר המוות יגמר, אני אקרא לך לבוא, להיות האחת שתכריז על השיבה שלי."

ואז יום אחד, לפתע, היא שמעה את קולו אומר: "מרי, הגיע הזמן. בואי, בואי מרי." היא רצה עוברת את השומרים, אל המקום שבו קברו אותו וכפי שהסיפור מספר, הוא לא היה שם. במהרה היא שמה לב: "הִנֵּה הוא. הִנֵּה הוא. אני רואה אותו. אני חשה אותו. הוא כאן."

וכך, כפי שהיא הבטיחה לעשות, היא רצה לקרוא לאחרים. "בואו תראו, הוא כאן, הוא כאן, הוא לא באמת הלך. הוא רוצה לדבר איתכם, בואו." המאמינים לא ראו אותו מייד בהתחלה, אבל האהבה והשמחה שמריה חלקה, אפשרה להם להיות מודעים. "כן, כן, הוא הגיע על מנת להשלים את שאר ההוראה שלו."

הרבה לאחר שהלך, מריה ניסתה להשלים בעבור המאמינים את המקומות שבהם הם חשבו שהם הבינו אותו אבל הם לא באמת הבינו. הקנאה שלהם הייתה ברורה ממש כפי שהייתה בזמן שישוע היה חי, כיוון שהם היו בטוחים שישוע העדיף אותה מכולם וסיפר לה דברים שהוא לא סיפר להם. זה גרם להם לקנא מאוד. זכרו, בני אדם יודעים כיצד לשחק הרבה משחקים של פחד, אפילו המאמינים של ישוע ידעו את משחק הקנאה.

אז עם הזמן, זה היה מאוד ברור ומאוד חשוב שמריה תמלא את שאר ההוראות. היא הבטיחה לקחת את אימו של ישוע החוצה מירושלים. השלטון ירדוף אחריה, ירדוף אחריה ממש כמו אחרי המאמינים, על מנת להשמידם. הם כולם היוו איום למנהיגים של ההוראה הישנה.

וכך דודו של ישוע, יוסף מרמתיים שהיה מאוד עשיר, לקח את מריה מגדלנה ומריה האם לאנגליה. הם רכשו כמה אדמות שם ויכלו להקים בית חדש וחיים חדשים. הם יכלו להישאר ולחיות מבלי להוות איום על ההוראה הדתית בישראל.

במהלך הזמן, האם נפטרה. מריה מגדלנה בחרה לעבור אל דרום צרפת, וחיה שם את שארית ימיה, בזמן שהיא ממשיכה את ההוראה שלה. היא מצאה שזה היה חשוב ללמד את מה שידעה בדרך של פרישות (התבודדות), ורק בעבור אלו שבאו לשמוע אותה באופן אישי. היא לא יצאה החוצה והייתה אקטיבית, היא לא הטיפה. היא רק עבדה עם אנשים שעברו בסביבה וליבם היה פתוח. במהלך הזמן היא נפטרה.

ביתה של מריה גדלה להיות אישה צעירה, חיה את חייה כאישה יהודיה מסורתית. אבל לפני שהמטפלת נפטרה, היא הביאה לבת חבילה של מכתבים שאספה והחביאה מהאב, החביאה מהבעל. היא אמרה: "אלו הם מאימך. אימך כתבה בקביעות. אף אחד לא רצה לתת לך אותם אבל אני שמרתי אותם."

הבת קראה את המכתבים על מנת לגלות: "מי הייתה אימי?, האישה המוזרה הזאת שהלכה לה מאיתנו?" והמכתבים היו מלאים בהוראה מלאת התשוקה של ישוע, עם כל מה שמריה למדה. כל מה שנפרש והתגלה, היא רצתה לחלוק את זה עם ביתה.

אז בזמן שהבת קראה מכתב אחרי מכתב, היא ידעה שהיא חייבת לנסוע לצרפת על מנת למצוא את מריה. היא הייתה חייבת לפגוש אותה, היא הייתה חייבת לראות אותה פיזית. אבל למרבה אכזבתה, היא גילתה שאמה נפטרה.

אז כזיכרון אוהב וחי, כתשורה לאישה שהעיזה ללכת אחר ליבה, אחר תשוקתה, הבת הזמינה פסל, מוקדש לבעלי האמת של מריה מגדלנה.

היא הפכה לנשימת החמלה שידעה את המילים של ישוע לפני שאמר אותם.

אני חולקת את הסיפור הזה על מנת לשפוך עוד אור על המסע של האישה שעדיין מפחידה רבים, כיוון שהיא לא נשארה בתפקיד הטיפוסי אשר יועד לבנות, לנשים... וכך... אפילו היום היא מציתה את האומץ באנשים, את החמלה ואת רומן האהבה שלהם עם נשמתם. 

תרגום לעברית: עדי גל