Flash Logo.

Contact Us

Norma Delaney
E. Garret Annofsky

675 Witter Gulch
Evergreen, CO 80439 USA

303.679.8878
303.679.8848 fax

norma@newbreath.net

egarret@newbreath.net


Boy In Coma  -  נער בתרדמת

"אני חייבת לראות אותך היום," אמרה אישה נסערת. "הנכד שלי בן ה-18 נורה." עומדת בפתח דלתי הייתה גברת קטנה שכיניתי בהומור "גברת ביצה." חודש קודם לכן היא טלפנה ושאלה, "האם את המרפאה אשר מומלצת על ידי קריון?" כאשר עניתי "כן, אני היא האישה שמצוינת בפרסומים שלהם," היא אמרה שהיא רוצה לפגוש אותי. קבעתי איתה פגישה. כאשר היא הגיע, היא הביאה איתה שנים עשר ביצים מהתרנגולות נושאות הפרסים שלה. מהמילים והמעשים שלה ידעתי בבהירות שהמילים והמעשים שלה היו מתוך כבוד אלי חולקת את אחד מאוצרותיה. ורק בשלב מאוחר יותר גיליתי איזה כבוד עמוק יש לה לחיים.

והיום היא הופיע בפתח דלתי בלי להודיע. ליוויתי אותה פנימה. כאשר היא נכנסה, היא הסבירה בזריזות, "דויד, הנכד שלי, פתח את הדלת שלו לפולשים שרצו לשדוד אותו. הם ירו בו בגולגולת ועזבו אותו למות. הוא הצליח להתקשר לטלפון מצוקה לפני שהוא התמוטט. עכשיו הוא נמצא במרכז חירום בסאן פרנסיסקו, לפני ניתוח. אנחנו צריכים את עזרתך מייד. אנחנו צריכים עזרה גדולה יותר ממה שהרופאים יכולים לספק."

מייד, נשטפתי בזרימה של אנרגיה שאני קוראת לה רוח. זה באופן מילולי הפילה אותי מרגלי והייתי על בירכי. הייתי צריכה לשבת ולהיכנס למדיטציה. נשמתי את עצמי אל המרחב המקודש שלי, מה שכמה קוראים לכך מרחב המדיטציה שלהם, וגיליתי שיכולתי לחוש את האנרגיה שנמצאת בחדר הניתוח היכן שהניתוח של דויד מתקיים. לא רק שיכולתי לחוש את המתח בחדר, יכולתי לחוש את הכבדות שבאחריות של המנתחים והאחיות. למורות שסבתו ואני היינו בסאן דייגו ודויד היה בסאן פרנסיסקו, יכולתי בקלות להתחבר אליו על ידי אהבתו של סבתו והנכונות שלה להתחבר.

תחושת הכבדות אמרה לי שהניתוח לא הולך כל כך טוב. הכבדות הייתה בגלל שאף אחד מהאנשים שנכחו בחדר הניתוח לא האמינו או ידעו שדויד יכול לחיות. הוא לא ביצע החלטה למות. זה היה חיוני שהוא זכר שיש לו את הכוח לבחור כל צעד בדרך. זאת הייתה הדרך הטובה ביותר שבה יכולתי לעזור לו.

לפתע הרוח זרמה דרכי אל חדר הניתוח המקום שבו דויד שכב חסר הכרה. יכולתי לחוש שהאנרגיה של החדר נשתפה בגל של אנרגיית תקווה וחיים. זה היה כאילו כל החדר הואר והתרומם. הרופאים נדמה שנשמו עמוק יותר והאחיות נעו בציפייה. הניתוח הסיר בהצלחה את הכדור מראשו. הם אז יצרו מצב של שינה שהיא כמו קומה (תרדמת) על מנת למזער את הנפיחות של הגולגולת.

כאשר הבנתי שדויד בקומה, ידעתי שהוא ילך לאיבוד בחשכה ויזדקק לעזרה על מנת לראות את האור של המציאות של העולם הזה על מנת למצוא את דרכו בחזרה. ידעתי שזהו הזמן לתת לסבתו את המשימות שלה. זה היה קשה עבורי כיוון שההוראות שלי לא נראו, אפילו לי, שיש בהן איזושהי פונקציה הגיוניות. אבל בידיעה מלאה כיצד הרוח מבינה את הכול, בטחתי בה שוב. אמרתי לה ללכת הביתה ולהדליק שלוש נרות במהלך היומיים הבאים ולהשאיר את שלושת הנרות בוערים כל הזמן. היא גם הייתה צריכה לומר לבן שלה, האב של דויד, שאסור לו להיכנע לצער של עצמו והפחד. במקום זאת, עליו להיות שמח, אפילו להתבדח, להצחיק את כולם סביבו. הייתה צריכה להיות כמות כזאת של אנרגיה של שמחה סביב דויד כך שהאיש הצעיר יוכל למצוא את האור של משפחתו הארצית ולחזור בחזרה אל חייו.

יומיים או שלושה אחר כך סבתו הגיעה להיפגש עימי שוב. בפעם הזאת היא אמרה, "אני רוצה שתטוסי איתי לסאן פרנסיסקו על מנת לראות את הנכד שלי." הסכמתי לעשות את הנסיעה הזאת. אחרי כמה ימים יצאנו לדרך. הטיסה הקצרה הייתה שגרתית עד אשר, לפתע, עוד בזמן שהיינו באוויר, התחלתי להיחנק ולהשתנק. הסבתא הסתכלה עלי כאילו השתגעתי, אבל הייתה מודעת לכך שעבדתי עם דויד והאנרגיה שלו בזמן הטיסה. בעבודה האנרגטית עם האיש הצעיר התחלתי לחוש בחנק. הרגשתי בחוזקה שדויד היה בבעיה רצינית. בזמן שהמשכנו לעבוד איתו, הוא התחיל להתייצב והתחושה שלי של החנק נעלמה ממש במהירות כמו שהתחילה.

מיהרנו אל בית החולים. לא ידעתי עד אשר הגענו, שדויד היה בבית החולים של אוניברסיטת סטנפורד. תמיד חשבתי על בית החולים הספציפי הזה והאוניברסיטה בהערכה מאוד גדולה. לפתע, הפכתי להיות מאוד עצבנית ויצאתי מאיזון. מה אני עושה שם? זה היה דבר אחד לאפשר לאנשים לקרוא לי מרפאה בביתי שלי. זה היה דבר אחר לגמרי לתפקד כמרפאה בין רופאים וצוות של כזה בית חולים יוקרתי. זה היה מאוד יומרני עבורי להרשות לעצמי להיות שם בכלל. הייתי צריכה לעבוד עם דפוסי הנשימה שלי על מנת להדוף את ההערות של האגו שלי. ושוב התבהר לי, הרוח ואני היינו צריכות להתמקד בלהיות אנחנו ולעשות את מה שבאנו לעשות.

דויד שכב על מיטתו בבית החולים, מחובר לכל מכונה אפשרית. גילינו שהרופאים קודם לכן הוציאו את הצינור מגרונו של דויד בדיוק באותו הזמן שבו חשתי את החנק. כפי הנראה, התהליך היה מאוד מכאיב, והם נאלצו לקשור את הידיים של דויד לצדדי המיטה על מנת למנוע ממנו להרביץ. זה הבהיר לי מדוע הגרון שלי כל כך כאב במהלך הטיסה. הסבתא גם הבינה עכשיו את התנהגותי יוצאת הדופן. היא חייכה ולחצה את ידי. ואני לא ידעתי שידיו הקשורות של דויד באופן מילולי יצילו את חיי.

הסבתא ביקשה מכולם לעזוב את החדר. הייתי לבדי עם הבחור הצעיר, שהיה מחובר ליותר מכשירים ומכונות משראיתי בימי חיי. זה נראה כמו סט של חדר מיון. הרופאים החלישו את זרם הדם שלו וגרמו לו להיכנס לתרדמת (קומה- coma) כך שהמוח שלו לא יתנפח אחרי הניתוח. הם נכנסו פנימה מקדימת הקרקפת שלו על מנת להוציא את הכדור ורסיסים של עצמות. הכדור היה בתוך החלק האחורי של הגולגולת שלו. ואז הם החזירו את הגולגולת למצבה הקודם ותפרו אותה. הוא היה עכשיו בתרדמת עמוקה. כשהסתכלתי על כל זה חשתי זרם אדיר של אהבה והודיה על כל מה שאנשי הרפואה האלו עשו עבורו.

התחלתי למזג את האנרגיה שלי עם דויד על ידי כך שהתאמתי את עצמי לדפוסי הנשימה שלו. במהרה, תחושה חזקה של איך הוא מרגיש בתוך החשכה, מרחב התרדמת, נפתחה עבורי. כשהתחלתי להתאים את האנרגיה שלי לשלו, גם התחליתי להתאים את הנשימות שלנו יותר ביציבות, עד אשר הוא ואני הפכנו למקשה אחת. בהתחלה, לא ידעתי האם הוא מודע לכל זה. זה היה חשוב בשבילי להצטרף לדויד באופן אנרגטי במקום שבו הוא היה. הייתי חייבת ללכת למקום שבו החשכה של התרדמת השלווה שלו התחילה או הסתיימה. על ידי המוכנות שלי למצוא אותו בתוך מרחב התרדמת, יכולתי להתחבר אליו דרך האנרגיה של הנשימה המחוברת לרוח שלי. כשנשמתי איתו, יכולתי להפוך לאור אשר מאיר את החשכה שלו, בגלל שהייתי שם מתוך בחירה מודעת. בזמן שהתאמתי את הנשימה שלו ונשמתי איתו, דויד התחיל להירגע ולעבור אל מצב נינוח יותר. בזמן שהוא התבונן באור שלי, התחלתי להנהיג ולהנחות את הנשימה. הרוח ואני התחלנו להנחות אותו אל מחוץ לתרדמת שלו ובחזרה אל המציאות הערה. למזלי, האמון העמוק שלי ברוח הוא כל כך בהיר לא הייתי צריכה לדעת מה יקרה בשלב הבא.

ובאותו הרגע, הרופא נכנס אל החדר. הוא רצה לדעת מי אני. אמרתי, "אני חברה של הסבתא והתבקשתי על ידי המשפחה לבוא לכאן. אני רק מניעה אנרגיה. האם זה בסדר שאהיה כאן? אני רק  נושמת איתו."

הרופא אמר, "אני מניח שכן, זה לא יכול הזיק לדבר." ועזב.

הרבה מהזמן שלנו ביחד הוקדש רק לנשימה ולנשימה. במהרה הכול הפך לבהיר יותר ויותר. הרגשתי שהוא התחיל ללכת אחרי האור. זה נתן לי רשות להוציא אותו החוצה מתוך החשכה. אולם, כאשר הוא הלך אחרי החוצה מתוך החשכה, ופקח את עיניו, המוח המודע שלו עדיין היה באותו הרגע שבו הוא נורה. כתוצאה מכך, הוא היה במצב של זעם. הוא נשען קדימה, מנסה לתקוף אותי. הוא רצה לתפוס את הבחור שירה בו, אבל אני הייתי האדם היחידי איתו באותו הרגע בחדר. הייתי כל כך שקועה באנרגיה שבין שנינו כך שלא עלה על דעתי לפחד.

למזלי, דויד עדיין היה קשור מאותו הזמן שבו משכו את הצינור מחוץ לגרונו. בחור צעיר ומפוחד -בן –שמונה- עשרה שנלחם על חייו יכול להיות דיי פראי ומאיים. דויד המשיך להתנפל על הפורץ. דיברתי איתו בקול מרגיע, מחזקת ומייצבת את קולי בזמן הדיבור. הפכתי מאוד יציבה וחזקה, מבטיחה לו שהתוקפים שלו כבר לא כאן, שעכשיו הוא בטוח, והוא נמצא ממש כאן איתי. יכולתי לחוש אותו מתקרב ומתקרב, יוצא החוצה מהתרדמת, מסתכל אל תוך עיני, מתחבר, ונוכח ברגע ההווה.

חשתי ושמעתי את נשימתו של דויד מתייצבת. הסתכלתי על כל החוגות; המונים והמספרים של כל המכונות הרבות שהתחילו להשתנות. אחרי זמן מה, כאשר נדמה היה שדויד התייצב אפילו יותר והמספרים הפסיקו להשתנות, ברכתי אותו בבואו בחזרה ואמרתי לו שמשפחתו תשמח לראותו. אמרתי, "עברת מסע ארוך, יוצא מחוץ לתרדמת ובחזרה אל המציאות הזאת. עכשיו, הייתי רוצה שתלך אל המקום שאתה מכיר כמקום של שינה ומנוחה נורמאלי. זה שונה מהתרדמת שהיית בה. אני צריכה שתנוח ואני צריכה שתמשיך להתייצב עכשיו." התחלתי לשנות את הנשימה שלנו אל דפוס אחר, אשר כלל בתוכו גם שינה.

בזמן שהוא נשם איתי, והתחל לנמנם, לפתע הוא נבהל שהוא עלול להיכנס אל חשכת התרדמת שוב. הבטחתי לו, "אנחנו לא נכנסים אל תרדמת שוב, זוהי חשכה אחרת, פשוט רק תישאר איתי." דרך מיקוד ובכך שנשארתי איתו באופן אנרגטי מותאמת עם נשימה שלו, הוא התחיל לנשום ברכות ובדפוס של שינה טבעי. הבטחתי לו שסבתו, אביו ואני נחזור לראותו בקרוב מאוד, אבל עכשיו עליו לישון.

ברגע שדויד ישן בשלווה, הלכתי אל משפחתו. הם היו מאוד חרדים ונזקקו למילות הרגעה. "אתם יודעים," אמרתי, "אני חושבת שזה יהיה טוב עבור כולנו לאכול ארוחת צהריים." אז אביו, החברים שלו, סבתו ואני כולנו הלכנו. הם שמחו שהוא יצא מהתרדמת וסוף סוף יכלו להירגע ולאכול. הם אפילו גלשו לשיחת חולין. שוב האהבה שלהם והאור שלהם יכלו לזרוח. אני יודעת שזה בדיוק מה שהם היו זקוקים לו כמו גם דויד באותו הזמן. ריפוי בכל כך הרבה רבדים התרחש.

כאשר חזרנו מארוחת הצהריים, דויד לא היה בחדרו. הוא התייצב עד לנקודה שבה הזיזו אותו לחדר שבו ישנם חולים אשר זקוקים לפחות טיפול רפואי. בשמחה מיהרנו לחדרו החדש. סבתו אמרה, "שלום, דויד. אני כאן בשבילך."

דויד פקח את עיניו. הוא נראה ממוקד ובהיר. הוא הסתכל על סבתו ואמר, "שלום סבתא!" זאת הייתה מתנה מדהימה. במהרה הוא דיבר עם כולם, מכריז שהוא מרגיש דיי טוב. הסברנו לו שזה חשוב עבורו להישאר בבית החולים ולהתחזק. ועם כך ידענו שזה בטוח לעזוב.

ביום למחרת, כאשר הרופא הגיע לראות אותו, דויד אמר "אני מרגיש הרבה יותר טוב, הייתי רוצה לקום עכשיו." הוא קם מהמיטה, נעמד לפני הרופא ואמר, אני באמת מרגיש טוב. מתי אוכל ללכת הביתה?" הוא שוחרר כמה ימים אחר כך.

כאשר דויד שוחרר, הרופא אמר לסבתו, "לא הייתה לי כל תקווה עבורו. לא היה שום דבר שיכולתי לעשות למענו. אין לי כל הסבר למעט העובדה שאת עדה לנס."

דויד עכשיו נרשם לאוניברסיטה ומתכנן לסיים את לימודיו, אשר הופרעו על ידי הפורץ עם האקדח.

זאת הדרך שבה הרוח ואני עובדות. אני מלווה אנשים ליציאה מטראומה או מטראומות ישנות שהם נאחזים בהם. אני נשארת איתם עד שהם חוזרים למציאות הזאת שוב. אני עוזרת להם לפתוח את המרחב הזה של עצמם שנפגע. ממש כמו דויד, כמה מגיעים אלי רק לזמן קצר, כך שאוכל להוביל אותם החוצה מהחשכה, להעמיד אותם זקוף, ולעזור להם להתחיל ללכת. ואז הם חוזרים לחיות את חייהם ללא סיוע נוסף. היו כמה מיקרים שהצריכו כמה פגישות. כל אינדיבידואל נוצר כל כך במבריקות, המיזוג שלהם הוא ייחודי. אני רק מראת דרך או בונת גשר בחזרה לזמן הזה והמרחב בעבור הלקוח. ביחד, הרוח ואני עושות הרבה יותר מאשר אם אתחיל להאמין שאני עושה את הכול לבדי. רק ההדר של הרוח יכולה לרפא.  

תרגום לעברית: עדי גל